תרומות
בוא להיות שותף

תרומה
באמצעות
טלפון נייד

הפרוייקטים שלנו

הרשמה

תנועת    כנפיים של קרמבו מזמינה    אתכם    להירשם לפעילות שנתית,  עשירה ומגוונת,  לחונכים  וחניכים כאחד

דרושים

הסיפור של אפיק ורותם

דבר מייסדת

 
 
חוסר הצדק היה המנוע הפנימי,לא רחמים. סוג של הבנה בסיסית שבעצם אין הבדל ביני ובין כפיר להוציא איך שהחברה תופסת אותנו.
ההבנה הזאת נולדה בעיקר כשהיינו מסתובבים בחוץ, כשאנשים לפתע היו מסתכלים כאילו משהו לא בסדר. כשהיו מדברים אליו כמו אל תינוק,  נפגעתי. כשלאנשים היו דמעות בעיינים כעסתי.
אבל הכי הטריד כשהיו אומרים לי "את עושה מצווה. ממש מלאכית".
היום, כשאני שומעת אנשים מדברים על אדם עם מוגבלות (בדרך כלל זה "על" ולא "אל") בטון של רחמים ועצבות אני לא כועסת. הרי כפיר לא כעס. הוא חייך.
כפיר אהב אותי ללא תנאים. הוא אף פעם לא שפט אותי, קנא בי, הוא קבל אותי כמו שאני, לא משנה מה הייתי, ואני אותו. 
כששואלים למה הקמת את כנפיים של קרמבו, אני עונה:
כדי שלכפיר וילדים ונוער כמותו, יהיו חיי חברה. כדי שלא יהיו בודדים.
כדי שיהיה שוויון הזדמנויות לכולם. אבל בעצם לא רק להם, גם לי, גם לנו. שלא נהיה לבד.






ואיך החברים של נטשה אמרו: "אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה".

כשפתחנו את הסניף הראשון (בדיעבד לא התייחסנו במושגים של "סניף ראשון" מי ידע שיהיה סניף שני), היה לי מאוד חשוב למצוא לכפיר את החונכת הכי טובה,
הכי מצחיקה, הכי משוחררת ופלפלית, כי אלו האנשים שכפיר הכי אהב ובאמת מצאנו – חן אלטבך, ג´ינג´ית טיפוסית ממש כמותו. והם, באופן לא מפתיע, התאהבו כבר במפגש הראשון ואני שמחתי, קנאתי ושמחתי.
אני זוכרת את הפעם שכפירי ואני ישבנו על נדנדת החבלים בגג ביתו. שאלתי אותו שאלות על החונכת החדשה. האמת, אפילו שאלתי אותו את מי הוא אוהב יותר. בשלב מסוים כבר לא יכולתי להתאפק ובכיתי. רגשות האשם אכלו אותי ובקשתי ממנו סליחה, ובדרכו ה"כפירית" הוא הסתכל אלי בעיניים גדולות ומלאות שלווה וחייך, הרגשתי שהוא מבין אותי. חבקתי אותו ואחזתי בידו הקטנה. היה משהו כמעט רוחני ברגע הזה.
כשנפתחו סניפים נוספים ברחבי הארץ, מדד ההצלחה לפעילויות שקבעתי הוא - האם כפיר היה נהנה ?

אימא שלי פעם שאלה אותי איך אפשר לתקשר דרך מבט? לא הבנתי את השאלה שלה ושאלתי אם היא ניסתה פעם.
כפיר לימד אותי שלפעמים אנשים מדברים יותר מידי. מילים רבות לא מבטאות מספיק את הכוונה, אבל העיניים כן.
במשך השנים היו שואלים אותי מה הקשר בינך לבין כפיר, הייתי עונה אוטומטית: אחים. הרגשתי שהמילה חברות לא מספיקה והמילה "התנדבות" כלל לא רלוונטית.
התנדבות, לפי ההגדרה היבשה, היא מעשה שנעשה מרצונו החופשי של האדם, ללא תמורה חומרית או אחרת. לכן, באותה מידה שאני התנדבתי למענו, כך הוא התנדב למעני.
אפשר לומר שבכנפיים של קרמבו כולם מתנדבים, גם החניכים וגם החונכים. גישה שהובילה לחזון - אנחנו לא עושים למען הילד המוגבל, אלא אני יחד עם ילד אחר שיש לו מגבלה הנראית לעין כל (הרי לכולנו יש מגבלות), עושים יחד למען עצמנו ולמען החברה. וזו לא סיסמה או קלישאה. זאת הדדיות. באופן מסוים, דרך הבטחון העצמי של כפיר והאמונה שלו בעצמו התפתחה תחושת המסוגלות שלי והאמונה שלי בעצמי.

כפיר יצר מקום ומשמעות עבורי ואני עבורו
ויחד יצרנו את כנפיים של קרמבו.


עדי אלטשולר -מייסדת
"כנפיים של קרמבו"
 

 
בניית אתרים Blacknet.co.il